לספור מיגים, מין הובי מוזר שכזה

 

הפעם על חברי הטוב יוסי שריג שהיה לו מנהג מוזר למדיי. במקום כאחד האדם לספור בלילות כבשים, הוא התעקש לספור דווקא מיגים וזאת בשדות זרים.

כחובב היסטוריה צבאית, גררתי את שריג באחת מפגישותינו, לשטוח בפני את סיפורי גיחות הצילום הליליות שביצע באמצעות מטוס הווטור בעומקן של מצרים וסוריה, סיפורים שמותירים את המאזינים להם היום המומים ונפעמים, תחושה שמפנה במהרה את מקומה אף לצחוק מתגלגל, זאת בשל ההעזה והחוצפה שבאופן ביצוען של גיחות אלו, אך אקדים לכך כמה מילים אודות מטוסי הווטור.

 מטוס הווטור הצרפתי נחשב בסוף שנות החמישים למפציץ לכל דבר ועניין, ולמעשה היה המפציץ היחידי בחיילות האוויר האירופאים (להוציא בריטניה). המטוס היה גדול בהשוואה לאחיו הצרפתים שכבר היו עמנו (האורגן והמיסטר), המטוס היה דו מנועי, ובעל תא פצצות בבטן המטוס. בני פלד ודני שפירא ביצעו מספר טיסות ניסוי על המטוס בצרפת ודני כמו דני, כמובן שהשתולל עם המטוס כבר בטיסתו הראשונה לחרדתם והתפעלותם כאחד של הצרפתים. בשובם ארצה המלצתם של פלד ושפירא לרכישת המטוס, הייתה חמה וחד משמעית, ואכן ראשוני המטוסים הגיעו לבסיס רמת דוד במהלך שנת 57. המטוס העניק לחיל האוויר אופקים וטווחים חדשים, ובאותם ימים נהגו הציניקנים לומר, שעכשיו כשיש בידינו מפציצים של ממש, עלינו רק לרכוש נושאת מטוסים בכדי שנוכל לקרוא לעצמנו מעצמה.

בדצמבר 58 הגיעו ארצה בטיסה שני מטוסי ווטור לצילום (דגם( R-B מתוך סה"כ ארבעה, אך הצרפתים סרבו לציידם במצלמות. למעשה דגם זה של הווטור יועד ע"י הצרפתים לשמש כמפציץ גרעיני. במטוסי הצילום הללו הותקנו מצלמות מתוצרת צייס, וגיחת הצילום הראשונה בוצעה לאורך מפרץ ותעלת סואץ. בטרם נמשיך לאותן גיחות צילום חודרות, חשוב להבין שבאותה תקופה, לא היו אז בנמצא בצבאות ערב, סוללות טילי קרקע אוויר וגם כושר הירוט הלילי ע"י מטוסי קרב, היה מאוד חלקי.

ב 23.2.63, המריא יוסי שריג בשעת לילה לגיחת צילום במצרים, כאשר בכיסא שבאף המטוס המיועד בד"כ לנווט, נמצא טייס נוסף (בשל אורכה והתמשכותה של טיסה זו). בשל הטווח הארוך וציוד ניווט פרימיטיבי למדי, הלך שריג על בטוח. הוא נכנס מצפון למערב הדלתא המצרית ואז ציפה להיתקל בכביש שבין קהיר לאלכסנדריה, כביש בודד וארוך (203 ק"מ) החוצה את המדבר, כך כשגם כשטסים בלילה בגובה של כ 200 רגל בלבד, קשה מאוד לפספס כביש זה. כשפגש מטוס הווטור באותו כביש בלב מצרים, פנה שמאלה "ונסע" איתו עד קהיר. בהגיעו לשדה התעופה הצבאי "קהיר מערב", היה עליו לצלם את השדה, אך המצלמות שנמצאו באותם ימים במטוס, לא היו מסוגלות לצלם ללא תאורה, ולכן הטיל מטוס הווטור "פלשים"/נורים, שכמובן האירו והעירו את כל אזור בירת מצרים ובכלל זה את כל סוללות תותחי הנ"מ. משם ובדרך הביתה, צילם מטוס הווטור של שריג גם את שדות התעופה הצבאיים אינשאס, מנצורה שבדלתא המצרית ושדה התעופה אבו סואר שבקרבת תעלת סואץ.

ב 25.8.64 סמוך למינויו של יוסי שריג למפקד הטייסת, המריא שריג באחת בלילה לכיוון דמשק, למה שאפשר לכנות גיחה לספירת מלאי. בכיסא שבאף המטוס ישב עוד אחד מאלו שכונו "טרמפיסט", עוד טייס בשם יוסי (צוק) שהיה סגן מפקד טייסת מטוסי מיסטר, והוא ושכמותו היו מצטרפים לגיחות אלו מעת לעת, כדי שאם כבר מבקרים בשדות תעופה של האויב, כדאי שגם ה"טרמפיסטים" יכירו את אותם שדות. בעת ההיא (שלפני מלחמת ששת הימים), עוד נהגו חיילות האוויר השכנים, להחנות את מטוסי הקרב שלהם, גלויים וחשופים לאורך ובצידי המסלולים. משימתם של יוסי ויוסי באותו ליל ירח, הייתה להגיע לשדה התעופה "אל מאזה" שבפרוורי דמשק בגובה נמוך ובמהירות איטית ופשוט לספור את כמות המיגים המוצבים בשדה זה.

כשהגיעו לאזור השדה, משכו לגובה 2,000 רגל ונכנסו ליעף איטי שבמהלכו איתר שריג 15 מיגים ויוסי צוק שבאף המטוס זיהה 7פחות מכך. במטוס פרץ ויכוח קל והשניים החליטו לבצע ביניהם התערבות ומאחר ובהתערבות יש להגיע להכרעה, החליט יוסי שריג לעשות מעשה. הוא נכנס להקפה, הוריד גלגלים ומדפים ונכנס לפיינל (לקראת נחיתה) במהירות 150 קשר ובגובה 50 רגל מעל המסלול. מגדל הפיקוח הסורי הניח שמדובר במטוס סורי עם בעיית קשר, וסימן לווטור באור ירוק שהוא רשאי לנחות. הפעם הווטור עבר במרחק 50 מטרים בלבד מהמיגים שעל המסלול ובספירה המשותפת אכן נמנו 15 מטוסי מיג. לשון אחר, יוסי שריג ניצח בהתערבות.

שניות אחר כך הבחינו במגדל הפיקוח בווטור הגדול והשונה מכל מטוס סורי מוכר, כשהוא החולף באיטיות ממש מול אפם ובגובה שלהם כשעל גופו מוטבע מגן דוד גדול. בשלב זה שריג קיפל גלגלים, הרים מדפים, פתח מנועים לכוח מלא ונסק מעלה. בשדה התעופה ולאחריו בעיר דמשק, בוצעה מידית האפלה/ניתוק חשמל יזום, ותותחי נ"מ כבדים (57 מ"מ) פתחו באש לעבר מטוס הווטור. פגז אחד התפוצץ בקרבת הווטור וגרם לו לטלטלה עזה, שגרמה ליוסי צוק מאף המטוס, לצעוק בקשר הפנימי "נפגענו נפגענו." שריג וידא שהמטוס לא נפגע, והשניים המשיכו מדמשק לשדה התעופה הצבאי נוסף בדמייר, שגם בו האטו הנמיכו וחזרו על המנהג המוזר הזה של ספירת מטוסים באמצע הלילה ובדרך הביתה עברו לספירה גם מעל שדות התעופה הלבנוניים בראייק וביירות.

סה"כ שירתו בחיל האוויר 31 מטוסי ווטור, מהם 4 בלבד מדגם הצילום. 6 מטוסי ווטור אבדו בלחימה ובאימונים, ובתחילת שנות ה 70 יצאו מטוסי הווטור משרות ואת מקומם תפסו הקורנסים (פנטומים). מאחר ולא נמצא להם קונים בחו"ל, תקעו את המטוסים בצידי המסלולים כמו בשדה התעופה ב"רפידים" (ביר גפגפא) שבסיני. אני זוכר היטב כשהבטנו בהם באותו שדה בסיני, נהגנו להתבדח ולומר שהווטורים הגיע לשם בטיסה כשהם משוללי ברקסים, וכשירדו מהמסלול ונתקעו בחולות, הוחלט להשאירם באותו מצב שם (הכוונה כמובן הייתה שישמשו כמטרות דמה באם יותקף השדה). בעת פינוי סיני, הושאר שם מטוס אחד כאנדרטה שאותה התחייבו המצרים לשמר, אך המטוס הועבר לקהיר ומוצג שם עד היום במוזיאון הניצחון.

הווטורים אכן היו סוסי העבודה העיקריים של אותם ימים, אך הפרשים שלהם ובמיוחד טייסי הצילום ובראשם ידידי יוסי שריג, עשו עימם עבודה שקטה חסויה אך חשובה מאין כמותה, גם אם היום מעללים אלו נשמעים כהזויים ומטורפים למדיי.

בתמונה: ווטור צילום מס' 33 "האח הגדול" ובפינה למטה, יוסי שריג.