על מפציץ ענק שמעולם לא הטיל אף לא פצצה אחת

 באביב 1941 ביקש צבא ארה"ב לפתח מגה מפציץ שיוכל להמריא מארה"ב, להגיע לגרמניה, להטיל מטען פצצות בן כעשרה טון מגובה 40,000 רגל, ולחזור לנחיתה על אדמת ארה"ב. משנכנסה יפן למלחמה, המטוס היה אמור להקנות לארה"ב גם יכולת להמריא מהוואי, להפציץ את טוקיו ולשוב לנחיתה בהוואי (קישורים: מפציץ ענק, מטוס אסטרטגי).

המטוס שנבחר לדרישה זו היה B-36, תוצרת חב' "קונבאייר", וכינויו – הציני, יש לומר – היה Peacemaker (משכין שלום). לאחר שיוצרו ונבחנו שני אבות טיפוס של המטוס, בקיץ 1943 הוזמן ייצורם של 100 מפציצי B-36. הראשון שבהם הגיע בקיץ 1945, אך המלחמה במזרח הרחוק הסתיימה שבוע ימים לפני שהמגה מפציץ הזה אמור היה לבצע את טבילת האש שלו.

בספטמבר 1947 הפך חיל האוויר של ארה"ב לזרוע עצמאית. באותם ימים הוגדרה ברית המועצות כאיום הבא על ארה"ב, שכן סטאלין נתפס אז כעוד דיקטטור הבולע חלקים מאירופה, כפי שעשה היטלר לפניו. חיל האוויר האמריקני ובעיקר הפיקוד האווירי האסטרטגי התבססו אז על מפציצי B-29 שהוצבו באירופה, אך בעת מלחמה, כך תכננו, יידרשו רק חמישה ימים לשנע אליהם חימוש גרעיני מארה"ב. משום כך אחד מהיעדים העיקריים של חיל האוויר והפיקוד האווירי האסטרטגי היה להצטייד במפציצים ארוכי טווח שיוכלו לשאת פצצות גרעיניות ולהמריא איתן מארה"ב ולהגיע עד לברה"מ. מפציצי B-36 היו אמורים לענות היטב על צורך זה.

בקיץ 1948 נכנס המפציץ המפלצתי לשירות. ל-B-36 היו שישה מנועים "הפוכים", כלומר מדחפי ענק בקוטר של כמעט 6 מטרים הותקנו בצידן האחורי של הכנפיים. מוטת כנפיו של B-36 הגיעה לכדי 70 מטרים. רק לשם השוואה, מוטת כנפיו של ענק התובלה "גלקסי C5" היא 68 מטרים. צוות המטוס מנה 15 אנשי צוות ובדגמים המאוחרים יותר כבר מנה הצוות לא פחות מ-22 איש. כדי להגיע ממרכז המטוס לחלקו האחורי ובהעדר חלל/נפח חופשי שם, היה על הצוות להשתמש בעגלת שכיבה שנעה על גבי מסילה שאורכה היה 26 מטרים.

בדגם B של המטוס בוצעו שינויים כדי לאפשר ל-B-36 לשאת פצצת מימן בעלת נפח ומשקל חריגים, אך גולת הכותרת הייתה הוספת שני צמדי מנועי סילון, וכך למעשה הונע ה B-36 על ידי 10 מנועים – 6 מנועים בעלי מדחפים ועוד 4 מנועי סילון. תוספת כוח זו גרמה להגברת מהירות השיוט של המטוס ואפשרה לו לעשות זאת בגובה של 50,000 רגל, אם כי תוספת זוללי הדלק הסילוניים קיצרה את טווח טיסתו.

כשפרצה מלחמת קוריאה, ביוני 1951, נפרסו מספר מפציצי B-36 בבריטניה ובמרוקו, אך אלו לא נטלו חלק בלחימה. למעשה מרגע לידתו של המפציץ הענק ליוו אותו מלחמות לרוב, אך אלו התנהלו דווקא בוושינגטון. המתנגד העיקרי למטוס היה הצי, שלחם בזרוע האוויר החדשה על תקציב הביטחון, שצומצם באותם ימים של אחרי המלחמה. חיל הים אף ספג תבוסה קשה כאשר הנשיא טרומן הורה על ביטול התוכנית להצטייד בדגם חדש של נושאות מטוסים. במלחמת חורמה זו נחצו כל הגבולות, וחיל הים האשים את חיל האוויר בהזמנת מטוס כושל. אפילו הועלו האשמות בדבר קבלת שוחד, אם כי הקונגרס דחה אותן.

כניסת אמל"ח חדש כגון מטוסי ירוט סילוניים בברה"מ, הכנסה לשירות בארה"ב של צי צוללות נושאות טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים, ונוסף לכך המלחמות הממושכות בקונגרס – אלו גם אלו קיצרו את ימיו המבצעיים של המפציץ B-36. יורשיו, מפציצי B-52 הוותיקים, נכנסו לשירות בשנת 1955. דגמיהם המאוחרים משרתים עד עצם ימים אלו.

לסיכום ניתן לומר ברוח פציפיסטית או בהומור ש"משכין השלום" אכן עמד בהגדרתו, משום שמעולם לא הטיל פצצה (להוציא כמובן באימונים) ואף לא ירה בתותחיו לעבר מטרת אמת.

בתמונות:

ה B36 ובו 10 מנועים (6 מנועי בוכנה עם מדחפים אחוריים ועוד שניי צמדים של מנועי סילון). בתמונה השנייה בה המטוס עדיין ללא 4 מנועי הסילון, ניתן לקבל קנה מידה לגודלו העצום של המטוס, כאשר המפציץ הכבד B29 (המטוס ש"טחן" את יפן קונבנציונאלית וגרעינית), נראה לידו כמעט כחגב