המטוס שיועד לתיכוניסטים ולהוות מתנת יום הולדת להיטלר

 

בשלהי מלחמת העולם השנייה כשאלפי מפציצים של בעלות הברית כבר כמעט הסתירו את השמש בשמי גרמניה, נרתמו מדעני הרייך השלישי שחלקם היו גאונים של ממש, למאמץ שנועד לפתח "נשקי פלא," שיוכלו אולי להציל או לפחות לעכב את התבוסה הגרמנית במלחמה. הפעם נעסוק במהנדס בשם אריק באכם שלא נימנה דווקא על הטובים והמוכרים שבמדעני הרייך, מהנדס שבעברו עסק בעיקר בבניית קרוונים.

באכם זה פיתח ביוזמתו כלי טייס פשוט וקטן ממדים ומאחר ומרביתו נועד להיבנות מעץ, תוכניתו הייתה שהמטוס שפיתח לא יבנה במפעלי מטוסים המוכרים שהיו מופצצים אז מידי יום, אלא ניתן יהיה ליצרם בחצרו האחורית של כל נגר ממוצע. המטוס יועד לפגוע במפציצי בעלות הברית ובכך רצה באכם להשיג שתי מטרות: האחת כמובן לסייע בהפלת/דילול נוכחות מפציצי האויב בשמי גרמניה, מפציצים שזרעו הרס ומוות בערי ומפעליי גרמניה. בנוסף בשלב זה של המלחמה, כבר נוצר לגרמנים חוסר חמור בטייסים, אך את המטוס שאותו פיתח באכם, אמור היה לתפיסתו, להטיס כמעט כל נער לאחר הכשרה קצרה, זאת משום שהליך ההמראה והנחיתה של מטוס זה, אמור היה להתבצע ללא מעורבות של טייס המטוס (כפי שנבין מייד).

המטוס יועד כאמור לתקוף ולהפיל את מפציצי ארה"ב ובריטניה מעל גרמניה וזאת באמצעות חימוש שמעולם לא נעשה בו שימוש בקרבות אוויר. למטוס ניתן השם "נאטר" (בגרמנית: זעמן) והוא היה אמור להיות משוגר אנכית כמו טיל באמצעות 4 מנועים רקטיים, לכיוון כללי שבו אמורים להימצא באותו זמן מפציצי האויב. בשלב זה נכנס לפעולה מוגבלת ה"טייס" שהיה עליו רק להכווין את המטוס לאזור ולגובה בו מצויים המפציצים. או אז היה עליו לשגר בלחיצת כפתור, את כל 24 הרקטות שמוקמו בכוורת שבחרטומו, בתקווה שמי מהן אולי תפגע ותשמיד מפציץ/מפציצים. הרקטות היו כמובן בלתי מונחות, יועדו במקורן לתקיפת מטרות קרקע ככלי רכב משוריינים.

כל ההליך הזה של המראה ויירוט היה אמור להימשך כ 3-4 דקות בלבד ולאחר הירי, ה"טייס" היה אמור לנטוש את המטוס ולצנוח לקרקע. גם חלקו העיקרי של גוף המטוס, היה אמור לרדת בעזרת מצנח כך שניתן יהיה להשתמש שוב בגוף המטוס ובמנוע הראשי שבו. מאחר והטייס של "הנאטר" היה למעשה משוחרר מביצוע פעילות מורכבות המצריכות מיומנות גבוהה כגון בהמראה ו/או הנחתת המטוס, יוזם הרעיון המהנדס אריק בכרם, הבהיר לכל הגורמים שבחנו את הפרויקט, שבנתוני טיסה שכאלו אין כאמור צורך בטייסים מין המניין, אלא ניתן יהיה להושיב בתאי הטייס של ה"נאטר", תיכוניסטים שיוכשרו לשם כך בפרק זמן קצר/מינימאלי.

הלופטוואפה (ח"א הגרמני) בחן את הרעיון אך דחה את באכם, בעיקר משום שברשותם כבר עמד מטוס הקרב הסילוני הראשון המסרשמיט 262 שאכן היווה פריצת דרך מדהימה והיה אמור בשל יתרונותיו הרבים, לטפל היטב בבעיה שיצרו מפציצי בעלות הברית. בנוסף בלופטוואפה ידעו היטב שבמסגרת מאמץ הייצור את אותם "נשקי פלא," נמצאו בשלבים מתקדמים של תכנון ובניית אבי טיפוס, עוד שלושה מטוסים חדשניים סילוניים ( המסרשמיט 1101, הפוקה-וולף 183 וההיינקל (162שלמרבה המזל, לא הספיקו להפוך למבצעיים לפני כניעת גרמניה. מה שבלופטוואפה לא ידעו אז הוא, שהיטלר שנלחץ מאוד מהתקדמות צבאות רוסיה ובעלות הברית לעבר גרמניה, עמד להוציא הנחיה אסטרטגית מטומטמת במיוחד, שלפיה מטוסי הסילון החדשים והעדיפים המסרשמיט 262, יוקצו אך ורק לביצוע תקיפות אוויר קרקע כדי לסייע בעצירת התקדמות כוחות האויב, תחום פעילות/לחימה שדווקא בו מרבית יתרונותיו של מטוס זה, יהיו הרבה פחות משמעותיים/מהותיים מאשר בקרבות אוויר.

לאור התנערות הלופוואפה ממטוס ה"נאטר" ובצר לו, פנה אריק באכם ל אס.אס. והציע להם את רעיונו הייחודי. אנשי האס.אס שהלופטוואפה היו שנואי נפשם, התלהבו מהרעיון עד מאוד. ניבנו מטוסים, הוכשרו "טייסים" והוקמו שדות עם מיגדלי שיגור אנכיים ואף בוצעה ב1 במרץ 45 טיסת ניסוי ראשונה ואחרונה, שבמהלכה התרסק המטוס וטייס הניסוי שהיה בו נהרג. באס.אס. לא רצו לוותר על הפרוייקט ותכננו לבצע את היירוט החיי הראשון ביום הולדתו של הפירר שחל ב 20 באפריל, אלא שבפועל המלחמה כבר קרבה אל סופה וממש לפני ה 20 באפריל, הגיע כוח שריון אמריקאי לאתר שממנו עמדו לשגר את מטוסי ה"נאטר" ומתנת יום ההולדת של הפירר בוטלה. עשרה ימים אחר כך הפירר התאבד.

כדרכי, נעשה קפיצה קטנה בזמן אלינו: עזרא דותן ז"ל המוכר יותר כ "בבן", טס עם הסקייהוק שלו מעל לבנון במאי, 1970 במטרה לתקוף ברקטות תותחים סוריים. לפתע הוא זיהה רביעיית מיג 17 מתחתיו וניכנס איתם לקרב למרות שהסקייהוק ממש לא היה מיועד ואו אף מצויד לקרבות אוויר. "בבן" החליט לירות לעבר אחד המיגים מטח של רקטות נגד שריון שנמצאו בכוורות תחת כנפיו. הרקטות כולן נפלו מטה עוד לפני שהגיעו לקרבת המיג. "בבן" הרים מעט את אף הסקייהוק וירה מטח רקטות נוסף, שוב מתוך הכרה שיש סיכוי קלוש בלבד, שאולי אחת מהרקטות תפגע במיג. להפתעתו הנס אכן התרחש והמיג התפוצץ מפגיעה מקרית של רקטה. אחר כך הפיל בבן עוד מיג בתותחים לאחר מרדף שנערך באזור החרמון.

למעשה היה זה מטוס הסקייהוק היחידי בעולם, שהפיל אי פעם מיג. מספרים שכשחזר "בבן" לנחיתה, הוא מהר לטייסת השחקים (מיראז'ים) טייסת היירוט והסתובב להם שם בהפגנתיות במרפסת מבנה הטייסת, כשהוא משתחץ ואומר בקול: "מי אמר צריך מטוסי יירוט כדי להפיל מיגים? מי אמר שצריך בכלל טילים." כך קנה לו בין היתר "בבן" בחיל האוויר את הכינוי: "מר סקייהוק".

קישורים: מיירט ברקטות, מלחמת העולם השנייה, פיתוחים גרמניים.

בתמונות: הנאטר באוויר מתנתק מארבע רקטות ההאצה/המראה שלו כשבחרטומו טעונות 24 רקטות. בתמונה השנייה, הנאטר רתום למגדל ההמראה האנכית שלו.