על טיל השיוט הראשון בעולם, עוד תוצר של מדענים גאונים בשירות הרייך השלישי

"נשק הנקמה" הם קראו לו וה 1 V אכן נחשב למערכת הנשק האפקטיבית ביותר במלחמה העולמית השנייה. גופו של הטיל היה עשוי מתכת, כנפיו היו עשויות עץ והוא הכיל לא פחות מ 800 ק"ג חומר נפץ. מנוע הארגוס שלו השמיע קול זמזום חזק, דבר שהקנה לו בבריטניה את הכינוי: "הפצצה המזמזמת." דווקא כשהפצצה חדלה לזמזם, היו התושבים הבריטים נלחצים יותר, משום שאז היה ברור להם שמנוע הטיל כבה והוא נופל/צולל עתה מטה לעברם.

פצצה מעופפת זו הייתה למעשה טיל השיוט הראשון בעולם והוא עשה דרכו אל מטרתו כשהוא נהוג ע"י טייס אוטומטי המבוסס על מערכת ניווט פרימיטיבית הבנויה על כיוון וזמן שחושב מראש. בעת מעוף הטיל, הזמן שממנו כמובן נגזר המרחק למטרה, נמנה/חושב בעזרת פרופלור קטן שהיה בטיל (כאשר כל כאלף סיבובים שלו ברוח בעת מעוף הטיל, היו שקולים לכקילומטר מרחק/טיסה). משהגיע הזמן שנקצב מראש להגעת הטיל אל מעל למטרה, המערכת הייתה מכבה את מנוע הטיל ונועלת את ההגאים שלו במצב צלילה. מכאן שהטיל לא היה מדויק ועל כן, יועד למטרות שטח גדולות בלבד כדוגמת הערים מסוגן של לונדון ואנטוורפן.

 בדגמים המשופרים יותר, הושגה אחר כך מהירות שיוט גבוהה יותר ואף רדיוס דיוק הפגיעה, צומצם מכ  16ק"מ עד כדי כ 7 ק"מ. בין החודשים יוני ואוקטובר 1944, שוגרו טילי ה 1V  מחופי צרפת הכבושה לעבר לונדון בקצב שהגיע לכדי 100 טילים ביום.

בהעדר טילי אוויר אוויר באותם ימים, הפילו מטוסי הקרב את אויביהם בירי תותחים. אך מאחר וטיל השיוט 1V הכיל כאמור לא פחות מ 800 ק"ג חומר נפץ וטווחיי הירי של תותחי המטוס היו קצרים למדי (כ 200 עד 250 יארד), חששו הטייסים הבריטיים לירות בטיל השיוט שמא הוא יתפוצץ ובפיצוץ כל כך עוצמתי, סביר שגם במטוס המיירט/היורה יפגע. על כן פיתחו טייסי הספיטפייר בחייל האוויר המלכותי הבריטי, טכניקה שלפיה הספיטפייר היה מתקרב בזהירות רבה לצד טיל השיוט, ונותן לו בעזרת כנף המטוס מכה קלה בכנף וכך הטיל היה מוסט ממסלולו המקורי בתקווה שייפול ויתפוצץ באזור לא מיושב. אני מניח שמיותר להרחיב מדוע טכניקה שכזו, מצריכה הן אומץ רב והן מיומנות הטסה גבוהה.

בשלבים מאוחרים יותר התחילו בבריטניה לעשות שימוש בפגזי נ"מ בעלי מרעום קירבה (כלומר שפיצוץ הפגז מתבצע גם בעת חליפה קרובה למטרה ולא רק כבעבר בעת מפגש פיזי בין הפגז למטרה). שיפור דרמאטי זה בשילוב עם מערכות מכ"מ חדשות, הצליחו להעלות עד סוף חודש אוגוסט 44, את אחוז ההפלות של טילי ה   V-1 מכ-30 אחוזים לפני כן, לכדי 80 אחוזים!!! הישג פנטסטי בכל קנה מידה. סה"כ נורו לעבר בריטניה 9,521 טילים, כ 4,000 מהם הגיעו למטרתם וגבו את חייהם של כ 5,500 אזרחים.

נחיתת בעלות הברית בנורמנדי וההתקדמות לתוך צרפת, גרמו לגרמנים לצמצם מהותית את הירי ללונדון וב1 בספטמבר נורה טיל ה-V-1 האחרון מצרפת והגרמנים על הטילים וציודם נסוגו לבלגיה. כשבעלות הברית נכנסו גם לאזור אנטוורפן בבלגיה, נסוגו הגרמנים ליערות הארדנים. בשלב זה גם העיר אנטוורפן ספגה לא מעט טילי 1 V ששוגרו בעיקר מצפון הולנד, זאת מעצם היותה עיר שבה מצוי נמל גדול ומרכזי שהפך לנמל האספקה העיקרי של כוחות בעלות הברית לאחר פלישתם לאירופה.

בפועל הסתבר שההפצצות הכבדות והרצופות מהאוויר לא הצליחו לחדור את הבונקרים שבהם יוצרו ואוחסנו הטילים והשיגורים חדלו רק כאשר כוחות קרקעיים הגיעו בפועל לאתרי השיגור. בשלב זה, החלו הגרמנים לשגר טילי 1 V מהאוויר, כלומר ממטוסי הפצצה. מאות טילים שוגרו ממפציצים, אך עצם שיגורם לא מאתר קבוע/קרקעי ומדיד אלא מהאוויר, גרם להחמרת בעיית דיוק פגיעת הטילים ואלו פגעו לרוב הרחק מהמטרות  שיועדו להם.

לאחר המלחמה צבאות רוסיה ובנות הברית ובסיוע מדענים גרמניים (שנישבו או הסגירו עצמם), ערכו ניסויים בטילים אלו שאת צאצאיהם אנו מכירים היום.

כמה מילים לגבי הנקודה היהודית בהקשר זה. בעבודות הקמת הבונקרים ואחר כך ביצור טילי ה 1 V בהם, נטלו חלק עובדי כפיה רבים וחלק לא מבוטל מהם מצא את מותו באתרים אלו בשל התנאים הלא אנושיים שבהם הועבדו. ישנן הערכות שונות ולא מאומתות רבות לגבי השאלה מה היה חלקם של היהודים מבין הנספים. המספר המרבי שבו נתקלתי מדבר על 20,000 חללים יהודיים בפרויקט ה 1 V.

בתמונות: הטיל מוצא מחוץ לבונקר בדרכו אל המשגר שלו. בתמונה/ציור, מטוס ספיטפייר ניגש קרוב קרוב לקצה כנפו של הטיל ונותן לו מכה קלה בכנף שמוציאה אותו ממסלולו. למטה בעיגול אדום, צילום אמיתי של ספיטפייר שמבצע במציאות פעולה שכזו.