הפצצת דרזדן שגרמה למהומת אלוהים ועל "הריס המפציץ" שהיה חתיכת טיפוס

 

 

פוסט מס' 60 בבלוג והפעם באריכות מה משום שהנושא מורכב ומעניין במיוחד

כדי להבין היטב את מעשה הפצצת דרזדן והערים שקדמו לה בגרמניה, חשוב להכיר לפני כן את ארתור האריס, מפקד זרוע המפציצים ב RAF ודעותיו "הייחודיות." האריס היה טייס שנטל חלק במלחמת העולם הראשונה ובין היתר הטיל פצצות גז על שבטים מורדים בעיראק. לחבריו שביקרו אותו על פעילותו זו השיב בשפתו המיוחדת: "הדבר היחידי שהערבים מבינים הוא יד קשה" (נראה לי שאם האריס היה חי היום בנינו היום, היו לו מן הסתם כמה חברים גם כאן).

בשנת 33 התמנה האריס לסגן מנהל זרוע התכנון במשרד התעופה הבריטי והחל עוסק בתכנון אופן תפקודו של חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמה הבאה. כשפרצה המלחמה, הועלה האריס לדרגת תת מרשל אוויר ובשנת, 42 כבר מונה לראש פיקוד/זרוע המפציצים בחיל האוויר המלכותי הבריטי. מהר מאוד דבק בו הכינוי "האריס המפציץ," כינוי שדבק בו גם על שום מיזגו החם, עקשנותו ואפילו גסות רוחו, אך צוותי המפציצים ששירתו תחתיו העריצו אותו ואת אמירותיו והוא, גמל להם באספקת מיטב המטוסים והציוד הנלווה. 

על פי תפיסתו של האריס, הוא בנה כוח מפציצים עצום שעסק בהחרבת התשתיות בכל רחבי גרמניה ועל פי אותה גישה, מטוסיו עסקו גם בשיטוח ערים ע"י "הפצצות שטיח" שבהן נטלו חלק לא אחת גם מעל אלף מפציצים בו זמנית. כמובן שהפצצת הערים גבו מספרים גבוהים של חיי אזרחים ואף בתוך בריטניה עצמה, היו מי שהסתייגו מהפצצות אלו, אך האריס המשיך בשלו ואמר: "רבים טוענים שאי אפשר לנצח רק בהפצצות מהאוויר ואני אומר, איך נדע אם לא ננסה וגרמניה תהיה ניסוי מאוד מעניין." 

בחודש פברואר 45 נערכה ועידת יאלטה שבחצי האי קרים ובה נפגשו סטאלין רוזוולט וצ'רצ'יל. במפגש זה דרש סטאלין מעמיתיו להגביר את לחץ ההפצצות באזור המזרחי של גרמניה, זאת כדי להקל על הלחימה של הצבא האדום בחזית המזרחית. צ'רצ'יל נעתר אומנם בחוסר רצון לבקשתו של סטאלין וכחודש וחצי אחר כך, בימים 13 – 15 בפברואר 45, המריאו 1,300 מפציצים כבדים בריטים ואמריקאים והטילו על בתי העיר דרזדן פצצות תבערה, כלומר כמעט ולא הופצצו בעיר מטרות צבאיות או אסטרטגיות הגם שמאלו היו בנמצא בעיר מעט מאוד (להוציא מרכז מסילות ברזל ותקשורת). 

בעיר שנחשבה לתרבותית במיוחד ומשוללת לחלוטין תעשיה, איש לא האמין שהעיר תותקף במהלך המלחמה ולכן, גם לא היו בה מקלטים (להוציא אחד בודד). בנוסף לכך אל העיר הבטוחה כביכול, התקבצו פליטים רבים שברחו מאזורי הקרבות במזרח המדינה. בסיטואציה זו בה הייתה מצויה העיר, פצצות התבערה הציתו בה סופות אש אדירה שיניקת החמצן על ידה, יצרה רוחות עוצמתיות שהגבירו את האש עוד ועוד. הטמפרטורה על הקרקע בעיר הגיע ל 1,500 מעלות וכל צורת חיים בעיר התאדתה. גם באותו מקלט יחיד בעיר, נדחסו כאלף איש אישה וטף. על מנת לחסוך מכם תיאורים "פלסטיים", אסתפק בכך שאומר, שגם האלף הללו שנדחסו במקלט, שינו את מצב הצבירה שלהם. סה"כ הפצצת העיר גבתה את חייהם כ 25,000 תושבים/אזרחים. 

"כל תושבי דרזדן לא שווים עצם אחת של חייל בריטי." את המשפט הזה אמר ארתור האריס והוסיף כי הוא רואה בכל אזרח גרמני, יעד לגיטימי להפצצה ו/או הריגה, משום שכ"א מהם יכול לשמש ככוח עבודה (בעיקר יצרני), עבור מכונת המלחמה הגרמנית. להליך זה האריס קרא: "טיהור עובדים. "עובדתית או כרקע לעמדתו זו של האריס, יש גם לזכור שבלונדון, ליברפול, ברניגהם וקובנטרי, מצאו את מותם כ 40,000 אזרחים בריטיים בהפצצות הגרמניות. 

מדוע דווקא הפצצת דרזדן חוללה תגובות קשות בעולם ואף בבריטניה עצמה, למרות שבהפצצה על העיר המבורג למשל, נהרגו הרבה יותר אזרחים? (כ 43,000 ). התשובה לכך היא אומן הפייק ניוז יוזף גבלס, מי שהיה שר התעמולה הנאצי, שעבורו היתה זו הזדמנות נפלאה שנפלה לידיו ממש מהשמיים (במקרה זה תרתי משמע), במיוחד שתוצאת המלחמה כבר הייתה ברורה לכל, דבר שדיי יתר את הצורך בהפצצת העיר. 

גבלס גייס מייד עיתונאים מהמדינות הניטראליות שוודיה ושוויץ והפיץ דרכם בעולם כולו תמונות זוועה של תושבי העיר שנשרפו תוך שהוא מכפיל בהבל פיו פי ארבעה, את מס' הקורבנות ובעיתונות בעולם אכן דווח על 100,000 קורבנות בהפצצת העיר. הצלחתו של גבלס היתה מדהימה. בריטניה גונתה בעולם כולו. הפצצת העיר גרמה אפילו לקרע מסוים עם ארה"ב למרות שגם המפציצים שלה נטלו חלק באותה הפצצה ממש. אפילו בבריטניה עצמה הופיע עיתון שבכותרתו נכתב: "טרור ההפצצות". 

התגובה הקשה ביותר להפצצה זו באה דווקא מצידו של וינסטון צ'רצ'יל. "ממתי נעשנו כאלה?" שאל/רטן צ'רצ'יל וקבע שההפצצות אינן מוסריות וכי יש לתקוף אך ורק מטרות צבאיות ובעצם אסר על המשך תקיפות ערים. חמור מכך, מאותו היום סובב צ'רצ'יל את גבו לארתור האריס ראש פיקוד המפציצים ולמעשה החרים ובודד אותו. לשיאם הגיעו הדברים בנאום הניצחון הארוך והמפורט של צ'רצ'יל, שבו עבר אחת לאחת על שמות כל יחידות הצבא וח"א והחמיא להם ולפועלם בלחימה, חוץ מזרוע המפציצים שממנה התעלם לחלוטין בנאומו. היה זה עלבון קשה לארתור האריס ועלבון בל יתואר ל 55,000 אנשי צוות האוויר בזרוע המפציצים, ששילמו במלחמה בחייהם. 

לפני שנמשיך לעסוק בהריס, מבקש להעיר הערה לגבי ארה"ב ששיחקה כמעט כניטראלית כביכול במחול ההלקאה לבריטים, למרות שהיו שותפים מלאים להפצצת דרזדן. יותר מכך, זה לא הפריע להם בחלוף כחודש בלבד, לשלוח מפציצי 29 B חמושים בפצצות תעברה אל העיר טוקיו וחוללו בה סופת אש אימתנית שהפילה בעיר 100,000 הרוגים, יותר ממספר ההרוגים ביום הטלת פצצת האטום על הירושימה או נגאסקי. 

נחזור להאריס שנותר נערץ על אנשיו (מאידך היו שטענו שהיה פושע מלחמה) והמשיך לטעון בלהט שההפצצות שלו היו לתפיסתו ציטוט: "הומאניות", משום שגרמו לקיצור המלחמה ובכך חסכו את חייהם של רבים יותר. אריס שנפגע עד עמקי נשמתו מההתעלמות ו/או החרמתו, עזב את בריטניה ועבר להתגורר בדרום אפריקה, שם ניהל חברת ספנות קטנה. לבריטים לקח לא פחות מ 65 שנה להכיר ולהוכיר את פעולת של זרוע המפציצים של האריס והם הקימו בלונדון אנדרטה לזכר פועלם במלחמה וחשוב מכך, לזכר הכמות האדירה של טייסים, נווטים, מטילנים ומקלענים, ששילמו במלחמה בחייהם. 

האריס מעולם לא זכה בתואר כל שהוא או הוכרה ציבורית רשמית כמו עמיתיו. ליד מטה חייל האוויר המלכותי בלונדון, הוצב פיסלו אך לא אחת ובשל היותו דמות שנויה במחלוקת, אף חובל הפסל. בערוב ימיו האריס שב לבריטניה והוא נפטר ב 1984 בגיל 91. 

בתמונות: מפציץ לנקסטר מטיל מעל העיר גשם של פצצות תבערה (גדולות ובעיקר קטנות). בתמונה השנייה מראה העיר לאחר שהופצצה. בצד שמאל למטה בתמונה נראה "ארתור הריס המפציץ"