מבצע "מפוח", ההפצצה האווירית הקטלנית ביותר בהיסטוריה

בעיצומן של הקרבות בחזית המזרחית, פנה מנהיג ברית המועצות יוזף סטלין לנשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה, וביקש מהם שיפציצו בדחיפות יעדים מרכזיים במזרח גרמניה, זאת כדי לחבל ולהחליש את הלחימה הגרמנית מול כוחות ברה"מ בחזית זו. בתוך יומיים מבקשתו זו של סטאלין (ב 13-15 בפברואר 1945), אכן המריאו כ 1,300 מפציצים כבדים ושמו פעמיהם לעיר דרזדן שהכילה צומת רכבות מרכזי וחשוב שדרכו עברה עיקר האספקה לכוחות שלחמו בחזית המזרחית וכן שמשה כמרכז קשר חשוב. המטוסים הטילו על דרזדן פצצות תבערה שחוללו בעיר סופות אש שגבו את חייהם של כ 25,000 איש ואישה רובם ככולם אזרחים. למרות שהיו ערים גרמניות שהפצצות קודמות גבו מהם אבדות במספרים גבוהים יותר, הפעם הצליח שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס שהיה רב מאסטר בכל האמור לפייק ניוז, לחולל מהומת אלוהים בעולם כולו.

גבלס הכפיל את מספר הקורבנות מההפצצה בעיר פי ארבעה וצייד עיתונאים ממדינות ניטרליות כשבדיה ושוויץ, במספרי הקורבנות שפוברקו על ידו ובתמונות זוועה של החללים ועיתונאים הללו אכן עשו היטב את מלחמתו של גבלס. באנגליה עצמה החלה ביקורת קשה על זרוע המפציצים בפיקודו של ארתור הריס. אפילו ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, קבע שהפצצות אינן מוסריות ואף שאל בכעס: "ממתי נעשינו כאלה?" לעומתו אותו ארתור הריס (שכונה: "אריס המפציץ) שהיה טיפוס קשוח ובלתי מתפשר, הגיב באמירה קשה בנוסח: "כל תושבי דרזדן לא שווים עצם אחת של חייל בריטי." כך נוצר קרע של ממש בין השניים וצ'רצ'יל הנחה את האריס, לחדול מהפצצת ערים גרמניות ולמעשה הפנה לו מאז עורף.

ארה"ב שמאות ממפציציה נטלו חלק גם כן בהפצצת דרזדן, שיחקה בימים שאחר כך כמעט כשחקן ניטראלי בהפצצה זו וכמי שכביכול מחול ההלקאה העצמית של הבריטים, לא נגע לה כלל ו/או כאילו שלא היו כלל שותפים מלאים להפצצת דרזדן. על כן היה זה יותר מהמדהים שבחלוף כשלושה שבועות בלבד, ביצעו מפציצים של ארה"ב הפצצה על העיר טוקיו, הפצצה שפצצות התבערה שהוטלה בה, חוללו בה סופת אש אימתנית שהפילה בעיר 100,000 הרוגים.

קדמו להפצצה הגדולה על טוקיו שבה אתמקד, הפצצות מקדימות על העיר וערים אחרות ביפן שבהן כבר נטלו חלק מפציצי העל הענקיים 29 B שהמריאו מאיי מריאנה הקרובים יחסית ליפן, כשבביתנם פצצות תבערה. מפציצים אלו יכלו להטיל את חימושם בגובה רב (כ 30,000 רגל) גובה בו אש הנ"מ כבר לא הייתה אפקטיבית. בתחילה זרמי הסילון בגובה רב הסיטו את הפצצות הרגילות ממטרותיהם הספציפיות כגון מפעלי תעשיה ואתרים אסטרטגיים ולכן הורה מפקד חייל האוויר ה 20 קרטיס לה מיי, להטיל פצצות תבערה, תחילה על הערים הצפופות כ"קובה" ו"טוקיו" והתוצאות היו איומות ונוראיות. מסתבר שלא היה עוד צורך בדיוק ההפצצות, שכן הערים היפניות ניבנו הן בצפיפות רבה ובעיקר מחומרים קלים ודליקים במיוחד כגון עץ ונייר. האש האדירה של פצצות התבערה, יצרו מייד סופות אש, תופעה שבה סופות האש הגדולות שינקו כמויות חמצן אדירות מאזורי הבעירה, יצרו בכך במקום רוחות עוצמתיות,  שרק ליבו עוד ועוד את סופות האש ושטחי הבעירה. באופן זה הטמפרטורה על הקרקע הגיע ל 1,500 מעלות וכל צורת חיים בעיר התאדתה.

בליל ה 9-10 במרץ 1945, המריאו שוב מאיי מריאנה 279 מפציצי ענק מדגם 29 B במסגרת "מבצע מפוח." המטוסים נשאו עימם פצצות תבערה שהטילו/פיזרו פצצות מישנה (מעין מצררים) שנפתחו ופוזרו בגובה של כ 2,000 רגל מעל העיר טוקיו. תחילה הוטלו הפצצות במרכז העיר שהיה מאוכלס בצפיפות רבה ופרצו סופות אש התלכדו מייד לסופת אש ענקית שליבתה את עצמה עוד ועוד וכך הבעירה וכילתה שטח בן 41 קילומטרים רבועים. יותר מ 100,000 אנשים נהרגו בהפצצה זו בטוקיו. על פי הערכתה של ועדה אסטרטגית אמריקאית דווקא, הללו דיווחו על אובדן בתיהם של כמיליון איש/ה בעיר טוקיו ואף צוינו כי להערכתם בהפצצה נגרמו כמיליון פצועים. כך הפכה הפצצת העיר טוקיו להפצצה הקונבנציונאלית הקשה והקטלנית ביותר בהיסטוריה מאז ומעולם. יותר מכך, הפצצת זו של ליל  ה 9-10 במרץ 45 בטוקיו, הייתה למעשה אפילו ההפצצה הקטלנית ביותר בהיסטוריה גם בהשוואה לשתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ביום ביצוען (כשני אירועים נפרדים כמובן ומבלי להתייחס לאלו שמתו אחר כך מקרינה ופציעות).

הפצצת העיר טוקיו ועוד 62 ערים בנוסף לה, נועדו להחריב את התעשייה הצבאית והאזרחית היפנית, על מנת שעל פי הראייה האמריקאית, מיטוט יכולות אלו יגדעו את יכולות הלחימה של צבא הקיסר. בכך קיוו האמריקאים שיצליחו להביא לכניעת יפן, כניעה שתחסוך מהעם האמריקאי לאבד מיליוני אבדות, שהיו עלולות להיגרם באם צבא ארה"ב היה נאלץ לבצע פלישה ימית/לאדמת יפן בניסיון להכניעה. התקווה האמריקאית הזו נאלצה להמתין בדיוק עוד 5 חודשים נוספים מאז הפצצת טוקיו, עד שגם הקיסר האלוהי, החליט שדי לו באותן שתי פצצות גרעיניות שספגו הירושימה ונגסאקי.

אגב בשנת 2007, הגישה קבוצה של משפחות קורבנות מהפצצת טוקיו, תביעה ייצוגית כנגד ממשלת יפן בטוענה שהלמה היטב את הגישה האמריקאית בעת המלחמה, כלומר טענת התובעים הייתה, שהממשלה היפנית לקחה את אזרחיה כבני ערובה, משום שסרבה להיכנע למרות שלכל היה ברור כי תאלץ לעשות זאת ממילא כפי שאכן קרה בפועל. (כצפוי, תביעתם זו נדחתה).

תמונה: חלק מ 42 קמ"ר שהוחרבו בהפצצת העיר טוקיו